<h1>העיטור — שער שני הלכ' שחיטה ח"א</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחש"ו שמא יקלקלו את שחיטתן וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. ופרשנו בגמרא בו' דרכים. הא'. בחולין שנעטה"ק ולא אצטרוכי לן לפרושי אליבא דהלכתא. הב' והג'. פירשו אביי ורבא בכותי לאביי בישראל עע"ג מותר לכתחלה לרבא אפילו יוצא ונכנס ואע"ג דתניא כוותייהו ליתא כדגרסינן [ה' ע"ב] א"ר חנן א"ר יעקב בר אידי אמר ריב"ל משום בר קפרא ר"נ וב"ד נימנו וגמרו על שחיטת כותי ואסרוהו ואפילו ישראל עע"ג קבליה מיניה ר"ז ואפי' רב אמי ורב אסי דאכלו אחר גזירה חזרו וגזרו עליהם דר' יצחק בר יוסף שדרי' ר' אבוהו לאתויי חמרא מבי כותאי אשכחיה ההוא סבא א"ל אין כאן (שמורה) [שומרי תורה] הלך ר"י בר יוסף וסיפר דברים לפני ר' אמי ור' אסי ולא זזו משום עד שעשאום נכרים גמורים וכן הלכתא, ודין כותי הכי כתב ר' אלפס פ"ק דגיטין. (ה"ד) [הד'] פרשה רב אשי [ג' ע"א] בישראל מומר הכל שוחטין ואפילו ישראל מומר לאכול נבלות לתיאבון וכדרבא דאמר רבא מומר לאכול נבלות לתיאבון ישראל בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו ואע"ג דעלתה בקושיא בכולן ששחטו הלכה כרבא דהא מסייע ליה [ד' ע"ב] מתניתן דלקמן הכל שוחטין ואפי' כותי ואפי' ישראל מומר ומסקנא מומר לאותו דבר, ושנויא מומר לע"ג וכדרב ענן ליתא דהא איתותב [ה' ע"א], ועוד דקי"ל דחמורה ע"ג שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה, וה"ה לחילול שבת בפרהסיא, ומדרב ענן ליתא (ל)שנויא דשני' מעיקרא שנויא היא, והלכתא כרבא ומומר לאכול נבלות לתיאבון מותר לאכול משחיטתו וה"ה מומר לאכול חלב ודווקא בדק אבל לא בדק לא דמטרח לא טרח ואיהו נמי לא מהימן ואם לא בדק ונמצאת סכינו יפה מותר ואי ליתא לסכין אפילו אחרים רואין אותו שחיטתו פסולה, ודווקא לתיאבון אבל להכעיס מועד לנבל הוא ואפילו נמצאת סכינו יפה אסור, והיכא דאחרים רואין אותו אית מ"ד שחיטתו כשרה, ומסתבר כיון דמועד לנבל הוא ה"ה כשחיטת כותי וא"י דאפי' ישראל עע"ג פסולין וע"כ ל"פ רב אחא ורבינא [הוריות י"א ע"א] במומר להכעיס ח"א מין הוא וח"א מומר הוא ה"מ לעניין יי"נ ולענין מורידין ופליגו במומר לד"א אי הוה מומר לדבר אחר או לא אבל במומר להכעיס דכ"ע מומר הוא לאותו דבר כרשע דחמס שהוא רשע לעדות ממון. החמישי פריש רבינא [ג' ע"ב] כל המומחין אעפ"י שאין מוחזקין שיודעין בו שיודע הלכות שחיטה אבל אין יודעין בו שיודע ה' שחיטה לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו אם יודע הלכות שחיטה מותר ואם לאו אסור דל"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. הששי לישנא בתרא דאמר ה"ק הכל שוחטין כל המוחזקין שוחטין מוחזקין אעפ"י שאין מומחין כגון ששחט לפנינו שתים ושלש פעמים ולא נתעלף אבל אם לא שחט ב' ג"פ לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. (א') [איכא] מרבוותא מאן דפריש כל"ק דרבינא וכתב רב אלפסי ז"ל היכא שראה א' ששחט ואזל ליה לעלמא ולא ידעינן אי גמיר אי לא גמיר שחיטתו כשרה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דתניא לקמן הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק או שאמר לשליח צא ושחוט והלך (ויצא ושחט) [ומצא שחוט] חזקתו שחוט אלמא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ואי ק' לך הא דאר"ה בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה התם כגון דאתיליד ביה ריעותא [בסכין] כלומר בהמה בחייה בחזקת איסור אמ"ה עומדת ואם נולד בה ספק ריעותא [אסורה] ול"ד לספק שהה ספק דרס דאמר כל ספק בשחיטה פסול דוודאי לא דריס דרוב מומחין. ומסתבר ראה דקאמר רבינו לא דייק דהיכא שראה א' ששחט ואזל ליה לעלמא אפי' ללישנא קמא דרבינא דבעי מומחין כשרה כדגרסינן [ג' ע"ב] וכולן ששחטו אהאי אילימא אחש"ו עלה קאי [וכו'] אלא אשאין מומחין בבדקו אותו סגי דליתא קמן למיבדקיה וכי [אין] אחרים רואין אותו ואיתא לקמן ולא ידעינן אי גמיר אי לא ללישנא קמא דרבינא מומחה בעי ואעפ"י שמוחזק בודקין אותו וללישנא בתרא לא בעי וכיון דמוחזק לא צריך למבדקיה. ואע"ג דאין אחרים רואין אותו שחיטתו כשרה וא"כ ל"ל ראה. ודקאמר רבינו דאזיל ליה לעלמא ל"ד [דכיון] דס"ל רוב מאש"מ הן אפי' איתא קמן קאמר. מדאמרינן כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמרת מומחין אין שאין מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כלומר ל"ת אם שחט בודקין אותו דאפי' איתא קאמר ל"צ למיבדקיה ומדאמרינן נמי בלישנא בתרא דרבינא אם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה ש"מ מדאמר הכי תו לא צריך בדיקה ואע"ג דאיתא קמן, מיהו מסתברא כמאן דפ' מומחין הן וסוגיא דשמעתא הכי אזלי דאמר רב [י"ב ע"א] ראה א' ששחט אם ראהו מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור ופרכינן ה"ד אי דידע ביה דגמיר ל"ל ראה אי דידע דלא גמיר פשיטא אלא דלא ידעינן אי גמיר אי לא גמיר לימא רוב מצויין א"ש מומחין הן מי לא תניא מצא תרנגולת שחוטה בשוק חזקתו שחוט ש"מ מלתא פסיקתא הכי היא. ועוד דר"נ קאי כוותיה דאמרינן אר"נ ב"י לא דכ"ע רמא"ש מומחין הן ובבית כ"ע ל"פ וכו'. והלכך היכא דשחיט ולא ידעינן אי גמיר אי לא אע"ג דאיתא קמן א"צ למבדקיה. והא דאר"י א"ש [ט' ע"א] כל טבח שא"י הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואוקים כגון ששחט לפנינו ב' ג"פ דווקא דידעינן ביה דלא גמיר ואע"ג דמוחזק אסור דזימנא דישהה וידרוס ולא ידע אבל אי לא ידעינן ביה אי גמיר אי לא קי"ל רוב מצויין א"ש מומחין הן. ודק"ל לרבינו הא דקי"ל בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה כיון דרובא דאורייתא אזלינן בתר רובא ובכשרות נשחטה וסמוך מיעוטא לחזקה ל"ל דכיון דרוב מומחין הן ליכא חזקה דאיסורא וליכא למיסמכינהו אהדדי דהא בתר שחיטה אזלא חזקת דאיסור אמ"ה דאי בתר שחיטה אשכחן חזקה הל"ל סמוך מיעוטא לחזקה אלא השתא דנשחטה ל"ל הכי. ואיצטריך לברורי אי בעינן מוחזקין אי לא דהא רבינא ס"ל מומחין הן בעינן מוחזקין ורבינו אלפסי לא פי' אי הלכה כרבינא בלישנא בתרא או לא, ומסתברא דהלכתא כרבא ואביי ורב אשי ורבה בר עולא דס"ל מומחין ולעלופי לא חיישינן כדאמרינן במסקנא דשמעתא כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמרי מומחין אין שאין מומחין לא רוב מומחין הן להך לישנא דאמרי מוחזקין אין שאין מוחזקין לא לעלופי לא חיישינן, הלכך מומחין ומוחזקין הן ואפי' ליתא [אוצ"ל "איתא"] קמן דליבדקיה כשרה. ותו גרסינן בראה א' ששחט ה"ד אי דידע דלא גמיר לימא רמאשמ"ה ש"מ דלא בעינן מוחזקין. (והא דאר"י א"ש כל טבח שא"י ה' שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואוקי כגון ששחט לפנינו ב' ג"פ דוקא דידעינן ביה דלא גמיר ואע"ג דמוחזק אסור דזמנין דשהה ודרס ולא ידע אבל אי לא ידעינן בי' אי גמיר או לא רוב מצויין א"ש מומחין הן ודק"ל לרבינו) והלכך אי משתכח חיותא או עופא ולא ידע אי אשתחיט שפיר כשרה דרוב מצויין א"ש [אוצ"ל "ומוחזקין"] מומחין הן ודווקא בעיר שרובה טבחי ישראל כדמוכח בפ' אלו מציאות [כ"ד ע"ב] אבל בעיר שרובה א"י לא. ודווקא דאשתכח בביתו דישראל אבל באשפה אסור כדגרסינן הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטים ר"י אוסר ור"ח מתיר ומסקנא בבית כ"ע ל"פ דשרי באשפה שבשוק כ"ע ל"פ דאסור כ"פ באשפה שבבית וכו' ומסתברא דהלכה כר"י וכדתי' ר"נ, ורבינו יעקב דאמר אבדו דווקא דמאן דשחטו סבר ייאוש בעלים היא אבל מצאו אימר דבעה"ב היא ואזרקי' לא דייק לן מדתני רישא הרי שמצא תרנגול שחוט בשוק והא דקתני אבדו אורחא דמילתא קתני. וגרסי' נמי [ב"מ כ"ד ע"ב] מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי והתירו וכו'. ואתה מוצא בהלכה ד' דרכים. הא'. ידעינן דגמיר אע"ג דלא מוחזק מותר לשחוט לכתחלה ולעלופי ל"ח כדרבה בר עולא וכרבא ורב אשי דפליגו אדרבינא. השני. ידעינן ביה דלא גמיר אע"ג דמומחה [אוצ"ל דמוחזק] אסור לאכול משחיטתו מדר"י א"ש ואוקים ששחט לפנינו ב' ג"פ מ"ד הא אתחזק קמ"ל וקי"ל כוותיה ואית מרבוותא דאמר לית הלכתא כוותי' משום דפסק הלכתא כל"ק דרבינא דאמר (מוחזקין אעפ"י שאין מומחין) [מומחין אע"פ שאין מוחזקין] ולאו מילתא היא כדפרישית. הג'. לא ידעינן אי גמיר אי לא אי מומחה [אוצ"ל מוחזק] אי לא לכתחלה לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשרה ואפי' אית קמן לא בדקינן דרוב משא"מ ומוחזקין הן כדפרישית. הד'. ידעינן ביה דלא גמיר (ואמרינן) [ואחרים] רואין אותו מתחלה ועד סוף שחיטתו כשרה ואם לאו שחיטתו פסולה מר' חייא בר אשי א"ר ראה א' ששחט אם ראהו מתחלה ועד סוף שחיטתו כשרה ואם לאו שחיטתו פסולה ואסקינן דידע דלא גמיר וכגון ששחט לקמן חד סימן שפיר דאמרינן האי איתרמויי איתרמי ליה ואידך שמא שהה שמא דרס ולא מתכשרי אא"כ ראהו מתחלה ועד סוף וכן הלכתא.
ונשים ועבדים שיודעין הל' שחיטה שוחטין לכתחלה דתנן כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה שהשחיטה כשרה בנשים ובעבדים ובטמאים ובלבד שלא יהא טמאים נוגעים בבשר ואעפ"י שאין אחרים רואין אותן חוץ מחש"ו דאפי' דיעבד שחיטתן פסולה ואם אחרים רואין כשרה דיעבד אבל לכתחלה אפי' אחרים רואין אותן אין שוחטין כדגרסינן שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחלה כלומר אפי' אחרים רואין אותן. ודווקא שא"י לשחוט אבל יודע לשחוט ואחרים רואין אותן שוחטין לכתחלה כדתניא בסוכה [מ"ב ע"ב] קטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו. אמר ר"ה והוא שגדול עע"ג. וחרש שאמרו דווקא שאינו שומע ואינו מדבר. כדגרסינן [חגיגה ב' ע"ב] חרש שדברו חכמים בכ"מ זה שאינו שומע ואינו מדבר. ותניא מדבר ואינו שומע זה חרש. שומע ואינו מדבר זה אלם. זה וזה ה"ה כפקח לכל דבריהן. והלכך מדבר ואינו שומע. שומע ואינו מדבר. לכתחלה לא ישחוט. ואם שחט שחיטתו כשרה. כדגרסינן בברכות [ט"ו ע"ב] מחלוקת בק"ש, אבל בשאר מצות ד"ה יצא. ותנ"ה לא יברך ברהמ"ז בלבו. ואם בירך יצא. וגרסינן בתרומות [פ"א מ"א] חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה. השיכור והערום והאלם והסומא ובעל קרי וגרסינן בירושלמי ערום ובעל קרי מפני הברכה ואית מ"ד מדבר ואינו שומע שוחט לכתחלה ולא נהיר. וערום ובעל קרי אין שוחטין לכתחלה מפני הברכה והאידנא דבטלי לטבילותיה בעל קרי שוחט לכתחלה ואפי' לרבוותא דאמרי לא בטלי' לטבילותי' אלא לד"ת אבל לתפלה לא. ומסת' דטבילותא במנהגא תליא מילתא כדגרסי' בירושלמי ואתינא לה בשער מילה. ושיכור אית דמדמו ליה לסומא ולכתחלה לא ישחוט ומסת' דמותר לכתחלה. וה"ה כשוחט בלילה ואבוקה כנגדו כדתניא [עירובין ס"ה ע"א] שכור מקחו מקח וממכרו ממכר. כללו ש"ד ה"ה כפקח לכ"ד ודווקא שלא הגיע לשכרותו של לוט אבל הגיע ה"ה כשוטה לכ"ד ואפי' דיעבד שחיטתו פסולה. ושוטה כדאיתא במס' חגיגה [ג' ע"ב] היוצא יחידי בלילה והלן בביה"ק והמקרע כסותו. ותניא נמי איזה שוטה זה המאבד כל מה שנותנין לו. וקי"ל כר"י דאמר אפילו בא' מהן והוא דקעביד ליה דרך שטות. וקטן עד י"ג שנים ויום א' לזכר ויב"ש ויום א' לנקבה.
<h2>דף ט.</h2>
ואר"י א"ש ת"ח צריך שילמוד ג' דברים כתב שחיטה ומילה. רב חנניא משמי' דרב אמר אף קשר של תפלין וברכת חתנים וציצית. ואידך הני שכיחי וכל אדם בקי בהן. וכתב רגילין לפרש שידע לאמן את ידיו בכתיבה ור' יעקב פי' שידע לעשות ולכתוב שטרות. והואיל ונפק מפומייהו יסדתי שם (מעשי') כתב השטרות וקצת מהלכותיהן בחיבור ספר זה.
<h2>דף יב:</h2>
תניא ר' הושיעא בר זעירא דמן חברייא זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה. ר' נתן מכשיר וחכמים פוסלין הוא תני לה והוא אמ"ל הלכה כר' נתן. והא בעינן מוליך ומביא שהלכה ובאה כדרכה. וה"ה אם יש בסכין כמלא צואר חוץ לצואר בהוליך ולא הביא סגי כדאיתא לקמן אלא דרבותא אתי לאשמעינן דאע"ג דליכא בסכין שיעורא. והבאתו מכח כח שריא ודווקא זרק דאתא מכח גברא אע"ג דלית ביה כוונה. אבל נפלה סכין ושחטה אעפ"י שהלכה ובאה כדרכה פסולה. כדתניא [ל"א ע"א] וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל.
<h2>דף יג.</h2>
שחיטת עובד כוכבים נבלה ומטמאה במשא ואפילו אחרים רואין אותו ושחיטתו כראוי פסולה דלא גרע מכותי. נבלה אין איסור הנאה לא וקי"ל אסורה באכילה אבל בהנאה מותרת (דהוה כר"י ופליג עלה דר"א דלא) [דהלכה כר"י דפליג עליה דר"א ולא] אמרינן סתם מחשבת כותי לע"ג ול"ח שמא מין הוא. דא"ר חייא בר אבא אר"י א"י שבחו"ל לאו עע"ג הם. אלא מנהג אבותיהן בידיהן וה"מ דלא שמעינן ליה דחשיב. אבל שמעינן אסור בהנאה ומסת' אע"ג דיי"נ מזבח גמרינן כדאי' בפ"ב דע"ג ה"ט דסתם יינם של עובדי כוכבים אסורין בהנאה וסתם זבח מותר משום דגזרינן על סתם יינם משום חתנות ואסרוהו בהנאה (ביי"נ) [כיי"נ] של עובדי כוכבים דלא למשוך בתרייהו דמשום חששא דיי"נ דהוא מיעוטא לא אסיר סתם לכ"ע מ"ד אגבינות בית אינוקי לרבנן ומשום חתנות הוא דאסור כדאמרינן על יינם משום בנותיהן אבל הכא ליכא למיסר סתם דהא איכא הרחקה מאיסור נבילה דאורייתא ופת נמי משום דלא אשכחן ביה ע"ג כדאשכחן ביי"נ ישתו יין נסיכם ושלקות נמי משום ה"ט לא אסרו בהנאה.
<h2>דף יג:</h2>
השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה [ואקשינן וכו'] ואוקי כשאבוקה כנגדו אבל [אוצ"ל בלא אבוקה] לכתחלה לא ישחוט שמא [לא] ישחוט ר[ו]ב [כ"ה בהגהת שעה"ח, ובנתיבות שמואל הגיה שמא יחליד] [ואם] שח(י)ט (שחיטה) [שחיטתו] כשרה [ו]כשאבוקה כנגדו שוחט לכתחלה (כדתנן) [כדתניא] לעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה.
<h2>דף טו.</h2>
ובשבת וביוה"כ אסורין באכילה ביומא ולמ"ש בכ"ש ומ"ש ר"ת דאפי' מבשל ל"ב בכ"ש והיכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר ליתא והבאתי לי ראיה מהא דגרסינן בפ"ק דשבת [י"ח ע"ב] לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמסין כו' ואם עשו כן למו"ש אסורים בכדי שיעשו והכא ליכא איסור אלא גזרה שמא יחתה בגחלים, הלכך אתו ליה [בק"ו] איסורא בדבשיל דאורייתא בעי' בכדי שיעשו, כר' יעקב מדנקט ר"פ [ביצה כ"ד ע"ב] בכ"ש ברישא ביש מאותו המין במחובר לקרקע דאי איתא דבעי' בכ"ש בסיפא הול"ל למיתני והא דתנן במכשירין [פ"ב מ"ו] מצא בה ירק למכר אם רוב א"י לוקח מיד אם רוב ישראל ימתין עד כדי שיצא ממקום קרוב התם נמי איסורא דאורייתא הוא באיסור תלישה והבאה מר"ה והוצאה מרה"י לר"ה ולפי דפירש רבינו אלפסי [שבת קנ"א ע"א] גבי חלילי אא"כ שהה במ"ש שיעור שיבואו ממקום קרוב משום ה"ט נמי איתא אלא דרש"י פירש [וכו'] וחיישינן לקולא.
והשוחט בשבת וביוה"כ אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ואוקי בשוגג כר"י דאמר בשוגג יאכל למ"ש במזיד יאכל לאחרים ולא לו. רב חנן בר אמי כי מורי רב דריש כר"מ כי דריש בפירקא דריש כר"י משום ע"ה ש"מ לית הלכתא כר"י הסנדלר אלא כר"י. ומסתברא האי דמורי כר"מ דסתם מתניתין כר"מ במעשרות [תרומות פ"ב מ"ג] דתנן המעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל וסתם מתניתין ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם מיהו כי דריש בפירקא דריש כר"י. ורבינו אלפסי [שבת ל"ח ע"א] ותשובת הגאון דאייתי ראיה מרב אחא ורבינא דפליגו במעשה שבת וקי"ל כדברי המקיל ומעשה שבת דרבנן ליתא, דא"כ היכא מקשה ולמ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי והא ר"י הסנדלר מעשה שבת דאורייתא ס"ל וכי פליגו אליבא דר"י הסנדלר פליגו, ומסת' דאליבא דד"ה פליגו דמ"ד מעשה שבת דאורייתא דכתיב כי קדש היא לכם אלא לר"י (מחללין אמרת) [למחללין איתמר] ולא לאחרים כדכתיב בסיפא דקרא כל העושה בו מלאכה ור"מ נמי דריש ושמרתם את השבת כי קודש היא בשבת היא קודש ולא בחול והאי דפריש טעמא דר"י [הסנדלר] ולא פריש טעמא דר"מ ור"י משמע דשנוייא דשני ס"ל כר"י הסנדלר ואיצטריך ליה טעמא דר' יוחנן למוכח שחיטה שאינה ראוייה ומעשה שבת דאורייתא דאי דרבנן שחיטה ראוייה היא. וכיון דדריש רב בפירקא דריש כר"י משום ע"ה הלכה כר"י. אבל בירושלמי [תרומות פ"ב ה"ג] גרסינן לישנא אחרינא שמואל כר"י הסנדלר רב כי הוה מורי בחבורתא מורי כר"מ וכד הוה דריש בציבורא מורי כר"י הסנדלר. אמר ר' שמואל בר ביסנא בר' יוסי בנו של ריב"ב הוה לן דתני ר' ישמעאל בנו של ריב"ב כ"ד [ש]חייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת ועשאן בין בשוגג בין במזיד אסור ומשמע דהירושלמי ס"ל הלכה כר"י הסנדלר. וכ"כ רבינו שרירא ע"כ ל"פ רב אחא ורבינא אלא דמר סבר דאורייתא ומ"ס דרבנן, אבל תרווייהו ס"ל דאסור הלכך הלכה כר"י הסנדלר וכ"פ רבינו הגאון ז"ל. ואי לא דמסתפינא מרבוותא הוה גרסינן בגמרא דילן כי דריש בפירקא דריש כר"י הסנדלר. ור' יהודא (טעמא) [טעותא] היא בספרא, כי היכא דאמינא בההיא דכתיב בפרק במה מדליקין [שבת ל"ב ע"א] הלכות הקודש (כרומה) [תרומות] ומעשרות והקדש הן הן גופי תורה ונמסרו כו' שהיא טעות בספרים ולישנא דבני מערבא [שבת פ"ב ה"ז] הכי אי' הלכות הקודש וחטאת והכשרות הן הן גופי תורה ונמסרו לע"ה הלכות הקודש דתניא אם אמר הפרשתי לתוכו רביעית קודש נאמן חטאת דתנן הכל נאמנין על החטאת הכשרות דתניא ועל כולם ע"ה נאמן לומר טהורים הן והא [מתני'] בפ' מכשירין [פ"ו מ"ג] ובגמרא דילן [עי' בירושלמי דמאי פ"ב ה"ג] תניא נאמן ע"ה לומר פירות הללו לא הוכשרו. וטעו הסופרים בין הכשרות ומעשרות ובהאי נוסחא נמי טעו והלכך הלכה כר"י הסנדלר לגי' הירושלמי ולגי' דילן כר"י, וחזינן מאן דפסק בשוגג כר"י ובמזיד כר"י הסנדלר משום דרב אחא ורבינא אליבא דר"י הסנדלר וליתא ואנן כותבין מאי דס"ל. מה שכתבתי למעלה דרב אלפסי פי' כר"י הסנדלר נראה כי ט"ס הוא דהא וודאי בפ' כירה כר"י פסק, והדין עמו דבתר דקי"ל דרב אחא ורבינא הלכה כדברי המקיל דפלוגתא דר"מ ור"י הסנדלר ור"י בשל סופרים וקי"ל דבשל סופרים הלך אחר המקיל ור"י הסנדלר ליתא וכר"מ לא פסק דר"מ ור"י הלכה כר"י אפי' בברייתא כדמוכח בפ' אעפ"י [כתובות ס' ע"ב]. ואע"ג דרב מורי להו לתלמודא כר"מ ואשכחן סתמא דמעשרות כוותיה ליכא למיסמך עלייהו דהתם בפ' מי שהוציאוהו [עירובין מ"ו ע"א] ל"ל האי כללא דר"מ ור"י הלכה כר"י מאי אמרת הך סתמא דמעשרות הא אשכחן סתמא אחרינא בהשוחט בשבת אליבא דר"י ואפי' (לר' כדקאמר) [לרב קאמר] התם ונסבין חברייא למימר דר"י היא וההיא דר' חייא בר אבא בפ' כירה דדריש כר"מ אימר דלא שמיע ליה דיוקא דסתמא דחולין למימר ר"י היא. ועוד בעירובין דאיהו נמי לא ס"ל האי כללא דר"מ ור"י הלכה כר"י אלא מטין ס"ל. ובפי' הגאונים הפרש בין הלכה למטין ונראין ור"י בן מגש [אייתי] לפירושם בפ' יש נוחלין [ב"ב קכ"ד ע"ב] מעתה קורין טעות על הרב ונתבררו במה (שביררו) [אוצ"ל שביררנו].
<h2>דף טו:</h2>
והמבשל לחולה בשבת מותר לבריא באומצא וכגון שהיה לו חולה מבעו"י דלית בי' מוקצה. וצרפתי אמר כיון דקי"ל בשבת כר"ש דל"ל מוקצה אע"ג דלא הו"ל חולה מותר ו(ב)מסת' כיון דבמוקצה מחמת איסור הוה הלכה כר"י כדגרסינן בפ' מי (שהוציאו) [שהחשיך (שבת קנ"ז ע"א)] פליגי בה ר' אחא ורבינא ח"א בכל השבת הלכה כר"ש לבד ממוקצה מחמת מיאוס וח"א במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כר"ש לבד ממוקצה מחמת איסור וקי"ל בכל דוכתי רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא כרבינא לקולא וכן פי' רבינו האי ז"ל והמבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו אבל משום מוקצה ליכא דהא ראוי לכוס. וש"מ חטים שנטחנו ע"י א"י ביו"ט לית בהו משום מוקצה.
<h2>דף כט:</h2>
והיכא דשחט סי' א' ישראל וסי' אחד כותי פסולה אלא אפי' שחט סי' א' כותי וסי' א' ישראל שחיטתו פסולה שהרי נעשה מעשה טריפה ביד כותי, והיכא דשוחט כותי חצי קנה וגמר ישראל שחיטה ע"י שלא נעשה מעשה טריפה ביד כותי כשרה מידי דהוה אחצי קנה פגום. ואפי' למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף בהא מודו מדגרסי' בפ"ב דחולין לא נחלקו אלא כגון ששחט מיעוט סימנין בחוץ וגמר בפנים. ולא קאמר כגון ששחט מיעוט סי' בחוץ וגמרו בפנים ש"מ כשרה לכ"ע אבל וושט אפי' שחט כותי כ"ש ומירק ישראל פסולה אפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף. וה"ג בתוספתא ישראל ששחט ומירק כותי שחיטה ע"י שחיטתו פסולה שחט בה שנים או רוב שנים שחיטתו כשרה כותי ששחט ומירק ישראל שחיטה ע"י שחיטתו כשרה שחט דבר שאינה עושה אותה טריפה ובא ישראל וגמרו מותר באכילה. ישראל וכותי שהיו אוחזין בסכין ושחטו אפי' א' מלמעלה וא' מלמטה שחיטתו כשרה וכן הלכתא.
<h2>דף לח:</h2>
והשוחט לכותי אע"ג דשמעי' דחשיב מותר בהנאה דזה עובד וזה מחשב לא אמרינן דאר"י א"ש הלכה כר"י ועובדא נמי דההיא טייעא [ל"ט ע"ב] דאמר להו דמא ותרבא לדידן וכו' ומסתברא אע"ג דלא אכיל מיניה ישראל כיון דשחיטה ראויה היא בעי ברכה בשחיטה וכיסוי דע"כ ל"פ גבי כיסוי אלא בשוחט לעבודת כוכבים והשוחט ונתנבלה בידו דלא ראויה אבל ראויה בעי ברכה.
<h2>דף מא.</h2>
אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות ולא לתוך הכלי. אבל שוחט לתוך אגן של מים עכורין אבל שאינן עכורין לא דאמרינן לבבואה קשחיט. ואם רוצה לשחוט בתוך הכלי נותן עליו עפר או מים ושוחט וכן נהגו. היה מהלך בספינה ואין לו מקום לשחוט מוציא ידיו חוץ לספינה ושוחט ודם שותת ויורד על דופני הספינה. ובה"ג מאן דמסגי בספינה ובעי למישחט חיותא אסור לקבולי דמא במנא ואי(תלי') [אית] לי' דוכתא במכותא למישחט לגניה עלי גודא דספינא. וכד שחיט לה לא ליזול שחיטת דם בחד זימנא בגווייהו דגודא דמחזי כמאן דשחיט לשרא דימא אלא ברישא נפל דמא. ואי שחיט להדיא לגו מיא אסור למיכל מהאי חיותא.
<h2>דף מא:</h2>
אין שוחטין לגומא כל עיקר משום בחוקותיהם לא תלכו. והרוצה לנקר חצירו עושה מקום חוץ לגומא ושוחט ודם שותת לגומא ובשוק לא יעשה כן כדי שלא יחקה את המינין ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו. ומסקנא דשמעתא מיהו דלית הלכתא כרב דאמר כ"מ שאסרו חכמים משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. דסתם מתניתין [עי' שבת קמ"ו ע"ב] מחלוקת בברייתא היא וסתמא טובא דלא כרב. וה"ג בירושלמי בכלאים מתניתין פליגי עליה דרב פשתן שצבעה בחרת לא יעשה ממנה אימרה מפורסמת בכרים וכסתות מותר. מתניתין פליגי על רב נתפזרו מעות לפי ע"ג לא יהא שוחה ומלקטן שלא יראה כמשתחוה לע"ג ואם הוא מקום צנוע מותר מתניתין פליגי על רב פרצופין שהן מטילות מים בכרכים לא יתן פיו על פי' שלא יהא כמנשק לע"ג ואם הי' מקום צנוע מותר. מתניתין פליגי על רב אין שוחטין לתוך גומא. אבל עושה אדם גומא בתוך ביתו. ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין. מתניתין פליגי על רב ביב שהוא קמור תחת רה"ר אין שופכין מים לתוכו בשבת ותני עלה אם הי' מזחילין מותר בעינות גשמים צינורת מקלחין אסור. ותני בר קפרא אם הי' מקום צנוע מותר אלין פליגו על רב ולית להון קיום. ושמעינן מכולהו דלית הלכתא כרב. וגבי צינור שעלה בו קשקשין שמיעכו ברגלו בצנעה בשבת ואינו חושש. אבל ר' אלפסי [פסק כרב] מיהא דע"ז כדאיתא במס' שבת [פכ"ב] (ב"ה) [וכאן] פסק כהאי מתניתין וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא. ואנן כתבינין מאי דסבירא לן.
